Search This Blog

Monday, August 29, 2011

קורתיו של חיים

ביקורת. WTF. למה אנחנו לוקחים את זה כל כך קשה. כמובן שכשאני אומרת 'אנחנו' אני מתכוונת ל-אני. הכללות זה פאסה...
כבר בתיכון חשבתי שפיתחתי שריון קשקשים נגד הדבר. השריון תקף רק על המילה 'פריקית'. הבעיה שכבר שנים הכינוי הזה לא תקף לגבי. יצא לי לתהות לאחרונה אם היום אני (אנחנו) בגילינו המופלג חשופים לביקרת שונה, או שזו אותה הגברת בשינוי אדרת (אדרת שהפכה גלגולים מוטציונים כיאה להתפתחות שלנו).
חלק מהכיף להיות בסצינת המטאל בתיכון היה הונשלאנט, לזרוק מבטים אדישים ומצמוצים מביעי זילזול. בניסוח שכזה, קשה לי לומר שהדברים באמת השתנו. עדיין אותו משחק, אבל כשהוא בא עם קליפה אחרת זה מחליף קטגוריזציה. כשזה מחליף קטגוריזציה מתחלפת הביקורת.












מצא את ההבדלים

אני משתדלת להתעלם מהמגירה שמסדרים אותי בה, אבל לפעמים, זה עוזר מבחינת הגדרת 'מי אני לעזאזל'.
כפי שניתן לתאר אני בשיטוט אחר עבודה. נראה שחלק גדול מהעבודה בחיפוש העבודה מסתכם בשני דברים: קורות החיים והשאלה מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול.
קורות החיים: עם מי איפה מתי. קיצר עוד דרך להגיד עם איזה ברנז'ה אני מסתובבת ולאן זה הביאני עד הלום. קורות חיים מסתבר כבר מזמן לא מה תכל'ס עשיתי. כעת זה ניתוח מעמיק של יכולות שלא ידעת שיש לך עד אותו רגע שכתבת אותן (לעיתים היכולות הללו באות לידי ביטוי בכתיבה יצירתית וסחטנית של קורות חיים).


















כוחות שלא ידעתם שיש לי

יש לי חדשות בשבילכם:
אני
לא
מאכילה
בכפית.
לא צריך to read between the lines כשקורות החיים שלך מסתכמים ביותר ב-נולדתי. עשית, יופי. לא עשית, תכתוב את היכולת הזו בקורות החיים איפה שהוא ב-show and tell שהיה בביצפר ויהיה בסיידר. העיקר לדחוף את זה לאיזה מקום.
here's a thought, אולי לא? אני לא במבה, נוזל כביסה, מכונית משפחתית, ויאגרה יו ניים איט. נעים מאוד, אני בנאדם ואני רוצה לעבוד במקום שלא יקח אותי על סמך קורות חיים אקזוטיים.


דבר שני, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול: זו שאלה שנשאלתי לאחרונה מאנשים עם כוונות טובות (חוץ מההוא השמן המכוער מהפוסט הקודם) . בילדות נהגתי לענות כמה תשובות; מנצחת על תזמורת, מאלפת טיגריסים, סופרת ומאיירת ספרי ילדים, צלמת של נשיונל ג'יאוגרפיק ווטרינרית של שמורות טבע. החלק הלא כיפי הוא שכל אלה עדיין תקפים. עוד פחות כיפי שבטח גם למי שקורא את זה ברגעים אלה יש את התחושה הזו. ואתם יודעים למה אני מתכוונת.
אז למה ממשיכים לשאול את השאלה ה(אני אמתן את הניסוח) מאוד מאוד בורה ולוקה באינטלגנציה הזו קיבינימט?? כדי להזכיר שאת הדברים האלה תוכלי עדיין לממש בלילה בחלום, ישר החלום המוזר על הארנב וברוס וויליס...

ברנשטיין מנצח. פאשן אייקון

עד כאן ביקורת עלי. now I'm bringing out MY big guns. בקורות חיים אכתוב מה עשיתי. תאמינו לי שזה מספיק ואין צורך to squeeze it. די ברור שאם הדרכתי בצופים אז יש לי יכולות של איפוק עצמי וריסון מלטבוח בזאטוטים (במקביל ליכולת לקחת אחריות, יצירתיות, מנהיגות, עבודה קשה and all that shit אם אני צריכה לכתוב את זה, הבוס מטומטם. אני לא רוצה בוס מטומטם).

FFFFOUND!  just click image
ffffound.com
956387a348e9c806a7b7c886f4ecafcf7cc18a4e_m_large
מחשבות על טבח. (לא טבח- Cook, יותר בכיוון של רצח המוני)

מלבד זאת, אל תשאלו את השאלה הזו זה לשיחות כמו אם היית פרי איזה פרי היית (וברור שתות). נחמד להיזכר בזה מדי פעם אבל בשביל להבין איך אני אוכל לממן את המלתחה שלי זה פשוט לא רלוונטי. וכל יפי הנפש שמאמינים בלעסוק במה שאתה אוהב ולהתעשר מזה, אתם בטח עורכי דין או רואי חשבון.

אוווףףףף.
נשיכות
תותים פוראבר
~Toot

Sunday, August 21, 2011

בעניים בורקות ובידי שוט

שמחה לבשר שהייתי בראיון עבודה היום. לא שמחה לבשר על הביקורת. יתכן ואני לא רגילה לקבל תשובות שליליות, אמנם די גודלתי כנסיכה, אבל גם זאתי נסיכה ואני מרבה לגלות מה רבים קווי הדמיון בינינו.
כבר בכיתה ה' כשמאמן השחייה הציע לעלות לנבחרת, סירבתי. למה? משום שהאימונים התנגשו עם פעילויות של התנועה ורציתי נורא נורא נורא שיהיה רשום בקורות החיים שלי 'הדריכה משנה ...בלה בלה עד בלה בלה בגאווה בתנועת ה'צופים', שבט יהונתן.
כמה חבל שלא עליתי לנבחרת, נראה שאותה הדרכה עליה חלמתי מקנה לי כישורי בייביסיטר בלבד. יופי היי.
מסתבר שלא מספיק הרקע שלי בציור (בשמן, במים, בעופרת ופחם), לא בהפקה, צילום, בימוי, עריכה, ידע מוזיקלי בחליל צד, חלילית וחליל אלט, או אפילו סולפז' או אפילו אפילו הידע ה'בלתי יעיל בעליל' שלי כ'אינצקלופדיה/ספריית סרטים/התו השמיני' מהלכת' (הכינווים שהייתי מקבל בתיכון לצד 'פריקית'). כדי חס ושלום לא רוצה להצטייר כיהירה, אני מגדירה את כל אלה כ'יצירתית'.
לאחר שהאיש על כסא העור הגבוה שאל לכישורי, תוך שהוא מעיין בקורות החיים, אמרתי שאני יצירתית עד לרמת הקוקו. הוא צחק.
חה חה מצחיק מאוד.
עד כאן הכל טוב. אחר כך הוא המליץ לי על לימודי תעודה בפרסום. כי התואר זה ליופי ונומר אמן. נפלא, אני ממש צריכה ללמוד לעד, או ללמוד על דברים ש(סורי על השחצנות) שאני יכולה ללמד. זה שאני יצירתית כאילו מקנה לי את היכולת למכור פמפרס, אבל רק אחרי התואר (כי צריך למלא קורות חיים) ולימודי תעודה (כי למדתי כבר בתואר שהוא לא שווה כלום). האיש הוסיף שבגלל התכונה הנפלאה הזו 'יצירתיות', אוכל גם להיות מדריכת קייטנות.
משולשת בפרצוף.
משולשת מאוד

כבר.
לא.
מצחיק.

קוראים לי הג'וקר ואני קורבן של אי הצחקה

טוב שלא אמר- מקסימום תהיי אמא בתשלום. כיוון שכבר ויתרתי על תפקידי כאחות גדולה, או כאיזשהו סוג של אפוטרופס מטענה שזה מגדיל את היצר הפסיכולוגי שלי וגם מאופיין בתופעות לוואי כגון: קמטים, לבכות, חוסר שינה, וכו'...

מודה לגמרי שהייתי קצ עצובה כשיצאתי משם או כל הדרך הביתה ואפילו שורפות לי העיניים.
עכשיו- אני עצבנית.
הנסיכה מונונוקי התעוררה.














אמנם באמת לא בא לי לעבוד במחקרי שוק, פילוחים ולקרוא טבלאות סטטיסטיקה. אם בא לי יובש בחיים אני פשוט אשתה פחות.
ג'יזס.




















נעים מאוד, אני ג'יזס

אם המצב היה הפוך הייתי אומרת לו: טוב, ברור לך שאי אפשר לעשות כסף מחוסר טאקט, אז אולי תהיה אילם?
נחכה לראיון הבא, מעניין איזה שיריון אני אגדל עד. מבטיחה שהתשובות שלי יהיו
הכי.
לא.
קונבנציונליות.
לראיון הבא, אני באה עם שוט.


תותים פוראבר
Toot

Tuesday, August 16, 2011

השריר המקפץ

איך אני אסביר הכי טוב את האהבה לספורט? אחרי ריצה לילית או שחייה בבריכה קפואה מלאה בכלור- זה כמו לקום בבוקר ליום סגרירי כזה. בימים אלה אני לצערי קצת כבולה ולא יכולה להשלים את המסלול ריצה שאליו אני רגילה- 10 ק"מ ארבע או חמש פעמים בשבוע... ירדתי ל-7...
כל ילד והתחביב שלו. את אלה צריך לשלוח למוסד...
כבר כזאטוטה הייתי מפזזת שחייה ריקוד גלגיליות. רק המחשבה על האדרנלין מקפיצה ומרקידה את הבהונות שלי. בינתיים אוכל רק לפנטז על זה. נתפס לי איזה שריר כבר איזה שבוע ורק כשחשבתי שהוא השתחרר, הוא לא. בינתיים אני שומעת אותו צוחק. לפחות זה מצחיק אחד מאיתנו.

איזה באסה להיות ספורטאי לא פוטוגני.
בהתחלה אמא בכלל שכחה לשאול מה פשר הכאב אבל הרגשות המזרח אירופאים עלו על גדותיהם- "כל הריצות המטורפות האלה, תנוחי קצת וכשתחלימי, תרוצי שני קילומטר ולאט לאט תעלי". לצערי, סבלנות היא תכונה שפשוט לא קיימת אצלי, בכלל ואני ממש מתאפקת לא להזעיף מבטים לעבר השריר המצחקק. יחי בן גיי.

מהאתר של דורימני.
הנמתחים-
שיריון ותחמושת: מותגי ספורט וריצה שעושים חור בכיס (יותר נכון כוורת), לא סופגים זיעה, לא מסריחים, לא מתווכחים, ולא מדברים עם אוכל בפה, יודעי שפות ועם דוקטורט בביופיזיקה.
נושאי השיחה: תזונה, הישגים ספורטיביים, הדולר, הו הדולר! והדאו גונז, והנאסדא"ק. בינינו, אלו שמות קוד לפיש אנד צ'יפס, מוזס ומקס ברנר. ככה זה כשחוזרים הביתה לטופו ונבטי אלפלפא...
קילומטרז': מהאוטו לפארק וחזרה.

הצועדים לייט-
שיריון ותחמושת: מותגי ספורט שוברי בנק/פיג'מה וסנדלי שורש
נושאי שיחה: השובניסטית שבי מראה את פרצופה המכוער, הן לרוב נשים ולרוב הן צועדות יחד, אז בישולים קניות וילדים. זוהי תיאוריה מוכחת ועצובה מאוד, ציפיתי לנושאי שיחה עשירים יותר כמו תורת המיתרים ואומנות ימי הביניים. חבל.
קילומטרז': תלוי בכמות הפטפטת...

צועדים-
שיריון ותחמושת: האמת, פחות ממותגים, לייק!
נושאי שיחה: אין יותר מדי כיוון שהם מתרכזים בהליכה. Rock on!
קילומטראז': לא יצא לי למנות, אבל נראה לי שיפה להם!
NikeFootball_Cantona.jpg

רצים לייט-
שיריון ותחמושת: טראק שורטס, חולצות גזורות...
נושאי שיחה: עסוקים בלנשום...
קילומטראז': בדרך כלל הם מקפידים על ה-4 מקסימום שזה יפה! לעיתים הם כאלו שפשוט התחשק להם אז הם יוצאו מהבית עם בוקסר לבן וגופיה לבנה. ואז הם נראים כמו הבחורים האלה:

מהתפוז המכאני.
מכאן והלאה, כמות המותגים יורדת, הרצים למיניהם נהנים יותר בחולצות סוף מסלול וטרנינג, אכן מסריח בסיום האימון אבל נוסאטלגי.
64fd89d54e4418896edf5b491cee849bebe816de_m_large
עלי לציין שיש קבוצות נוספות שמעלות את חמתי. כמו אלו שרצים עד שעוקפים אותי ועושים הפסקה. רצות שמנסות לעקוף אותי ומתייאשות אחרי שלוש דקות, אנשים שהולכים נגד כיוון המסלול (מה נסגר אתכם?) ואנשים שהולכים בהמוניהם ולא מאפשרים לאצנים את הקיפוץ הנינוח ומאלצים אותנו לסטות לכיוון הדשא. ממש לא מתחשב.
FFFFOUND! / Nike Basketball Paper Battlefield / creativebits
סורי על ההצפה במודעות של נייקי ואדידס. זה הdream job שלי לעבוד במחלקת הפרסום אצלם.
עד כאן תלונות וביקורת על העולם להיום.
תותים פוראבר
~Toot

Monday, August 15, 2011

טו-טו-טו באב

אני יודעת, הזוועות. ממש רואה את כל הבנאנות (חברות/בנות זוג/רעיות/סוהרות) סוחבות את הארנבים (חברים/בניזוג/בעלי/אסירים) שלהן לערב so called רומנטי. ממי, אתה לא אואב אותי יותר, כאילו?
מכירים? אבוי, התופת... גם בסרטים זה הז'אנר החביב עלי פחות (גם בגלל ג'ניפר אניסטון שהיא למעשה קדאפי בתחפושת). אני נזכרת בתקופה שעבדתי בחנות בגדים... תמיד הייתה את הנאנה היומית ששאלה את הארנב שלה "ממי, זה יפה?" והוא היה עונה מה שהיא רוצה שהוא יענה, אחרת- אלימות. העיקר שיהיה לו ארנק ופלסטר על הפה, או איזוליבאנד, כזה אדום מהסוג שמשאיר סימנים.
אז ממים שלי, אני לא סוכנת של טו באב ואני לא עובדת עם כרטיסי הולמארק. אבל כדי לעבור את החוסר כיף הזה בשלום, קיבצתי אוסף תמונות שמנציח את העובדה שאהבה לא חייבת להיות סרט מתבגרים מחצ'קנים או סתם קלישאה מגעילה. היא יכולה להתבטא באדם שאוהב את הבן אנד ג'ריז שלו מאוד מאוד

ah
(טכנית, אני יותר Dublin Mudslide אבל זורם)

או עוגייה עם צ'נקים כיפיים של שוקולד חלב שאני הייתי שמחה לאמץ ברגעים אלה ממש
[chocolate-chip-cookie_01.jpg]
(מממ... כפי שהבנתם, נורא בא לי עוגייה)
או סתם כי הוא לא אוהב לישון לבד והוא חייב לחלוק אותה עם הלפטופ/דובון/בובת סקס.
במקרה שלי אני אוהבת את ההורים שלי מאוד שחוגגים בקרוב 40 שנות נישואין. מזל טוב, אני אוהבת אותכם מאוד מאוד!!













את האחרון לוידעת למה הוספתי, כנראה לשם הדמיון וכו. חוצמזה שמעתי שיש אוצר בקצה ה-Rainbowץ

נשיכות ותותים פוראבר

~Toot

Monday, August 8, 2011

Suicide is painless

קרה ונחשפתם לגמרי במקרה לאתר הסמי-ארוטיקה suicide girls, או לאלו המאותגרים שפתית- 'עלמות חמד השמות קץ לחייהן'. קרה, לגמרי במקרה. כולנו אזרחים מהשורה הראשונה, מפגינים, מצביעים, משתתפים בעצומות, אבל המודעות הקופצות האלה- שהן כלל לא באשמתכם, הובילו אותכם למקום כלל אינו ראוי. ימח שמן של ההודעות הקופצות הידועות בשמן 'פופ אפס'!!! מקום נבזי שיש לגנות! אז קרה. אז כבר נחשפתם לתמונות הזוועה הללו.. אז אם כבר, עשיתם חקירה כדי לבדוק אם זה אכן אתר שטני עם תכנים מהמעגל השלישי של התופת. אכן דברים קשים מנשוא.

גם במידה ולא נחשפתם, הנה סניק פיק!
כזה בקיני גמאני רוצה!!

כ
מה גדול ועוצמתי החטא!!!!


הזוהמה!!!!

קיצר, בעבר, בימי משבר קשים, שקלתי גם להצטרף לקהילת האינדי- מתפשטות אינטרנטיות. אחרי שקראתי את התקנון אלף אלפי פעמים הבנתי את מה שנוגע גם לפייסוק; הצילומים הם אלמותיים,התמונות המעורטלות הן הרכוש שלהם (או שלו, במקרה של צוקרברג שבטח רק בוהה באוסף הפרטי שלו...), זה אומר שגם כאהיה סבתא נוראאאאאא זקיינה, אני אאלץ לשאת את המחשבה שהזאטוטים שלי אולי מצאו תמונות שלי בצעירותי בלבוש מינימלי. מרד. אז ויתרתי. אז לא אהיה חלק מהזוהמה הנוראית הזו.

כיום בחיפושים אחרי אלבומי מוזיקה מרגשים, אחרי שאתמול נחשתי לSmall Change המצויין של טום וייטס, החלטתי לשוב למקורות שורשיים יותר ולהאזין לאחד המוזיקאים האהובים עלי, מיינארד ג'יימס קינן. הבחורצ'יק פעיל במלאנתלפים הרכבים כמו Tool, A Perfect Circle, Pucifer שם הוא מפגין יכולות ווקאליות מהגבוהות שנחשפתי אליהן בעולם הרוק ה'אפל'...

קיצר, מצאתי את זה:

מבינים?!?! הוי מרד אלור. ויתרתי על קריירה בתור מתפשטת/מראיינת/גרופית. מה חבל. נראה שהעתיד נמצא באוניברסיטת קורנל בלימודי תואר שני ל- Science Communications... או בברקלי. בכל מקרה, אני בטוחה ששם יהיו יותר ילדים טובים ופחות מקועקעים. מה חבל.

נשיכות
~Toot

Sunday, August 7, 2011

מלבד התלונות הרגילות שלי




כמו השכנים שבחוצפתם מעשנים נרגילה לא ריחנית שמסריחה את הדירה הריחנית והנעימה שלי, או הכלב של השכנים ממול שכנראה היה גסטאפו בגלגול קודם וכעת הוא לא מבין שהוא פינצ'ר ננסי... חוץ מזה הכל בסדר.
יש כמה דברים שלאחרונה שימחו אותי, סורי על הרדידות, אבל בעצם ממש לא סורי. דיווח מהשטיח האדום, על שתי נצחיות שהתנפחות להן
היורשת לבית הילטון שגידלה לאחרונה גבעה נשית באיזור הפופיק
או זאתי שגזרו אותה מימי הבוי באנד ומולין רוז'... יאמר לזכותה שיש לה קול מצויין מה שנדיר בתעשיית הפופ,
באמת חבל שהם לא מתרכזים רק בזה. כריס, חבל שלא פנית לאינדי-פופ. ככה לא היו אומרים כאלה דברים רכילותיים עלייך. טוב, נו..
וגם הניסיון להתפוצץ בתוך שמלה לא מחמיאה, או העקבים המוגזמים של לובוטין לא מסייעים למצב. סורי. אני מתנחמת בעובדה שאם היינו בתיכון עכשיו, הבלונדה הזו כנראה הייתה זורקת לי 'פריקית'. oh sweet revenge
טוב זה היה פוסט רדוד. מבטיחה לכתוב על חומר ואנטי חומר, או מה קורה למואונים שמאיצים אותם במהירות האור^^
נשיכות ותותים פוראבר
~Toot